אתמול בשעה 11:30 נפרדנו מנמרוד ויצאנו לדרכנו ....
התחושה היתה מעניינת, מצד אחד קשה היה לעזוב מקום קסום זה ומהעבר השני צצה לה התרגשות לחזור הביתה ואילו אצל גילי - בעיקר לחזור לעומר שלה שדרך אגב לאחר הגיענו פצחה "בברוגז" סוער קוצף שרק לאחר התרפסות ונסיונות פיוס ארוכים במשך שעות הסכימה להתרצות והצטרפה לגילי למיטה וזנחה לחלוטין את הכעס ונשכבה צמוד צמוד לאהובתה גילי ולא משה ממנה כל הלילה.
איך אני מסכמת 3 שבועות אלו? אני אפילו לא יודעת היכן להתחיל. כל כך עמוס בחוויות אינסופיות, כל כך אינטנסיבי, כל כך חזק ועמוק שאני בתחושת "איבוד" בתוך כל זה ומתקשה להכיל הכל! בית ספר של החיים שהתקיים בכל רגע ורגע, לבש ופשט צורות ללא הרף, הביא עימו התמודדויות לא תמיד פשוטות,סיפק אין סוף התרגשויות ושמחה, מפגשים רבים עם אנשים מקסימים ומיוחדים ותחושה של - המון אהבה שאנו חשות בפנים בתוכנו ומקבלות מבחוץ.
גיליתי למשל שכאשר אני מוכנה להניח ל -ישן מיד מתפנה לי כוח ועניין להתמודד עם החדש והלא מוכר. עד עכשיו אני לא מבינה אייך הצלחתי להתגבר ולישון בקצה שום מקום, במקום גדול וחשוך, עם סביבה שאינה מוכרת לי, לבד לבד!!! איך נשארתי להתמודד עם הפחדים שלי ולא ברחתי, ואני חייבת להודות שהיה לי מפחיד, אולי בהמשך פחות, אולי...
דבר נוסף שהיה לי חזק וגיליתי שהיה לי קשה להיפרד ממנו היה לנשום בתוך החוויה של אני בקצה העולם מנותקת מכל הארץ שממשיכה להתקיים אי שם למטה, מהניתוק הטוטאלי , מהבידוד ומהתחושה של שקט נצחי ואוויר צלול צלול. אהבתי שאין סביבי חיים מהסוג של : מכוניות, חנויות, הרבה אנשים, כבישים ורמזורים,ולחץ..אהבתי את תחושת הניתוק מהזמן ואת הניתוק בעיקר , מכיון שמשהו בניתוק הזה פינה מקום ואיפשר לדברים אחרים לתפוס נפח.
והדבר (ה- בהא הידיעה) הגדול שבורכתי שיהיה חלק מחיי הינו שלושת הבנות ה..... אין מילים שיוכלו לתאר את שלושת היישויות המיוחדות, יחודיות והמדהימות!!!! הנוכחות שלהן מאפשרת לי להרגיש את החיים במלוא עומקם על גופי ובתוך נישמתי! החוכמה שכל אחת מהן מביאה עימה, ההקשבה במובן העמוק ביותר לחיים שלהן, היכולת לראות דברים נסתרים מהעיין ומהלב, היכולת לקבל את החיים כפי שהם ולזרום איתם ולא להיבהל מהחדש והלא מוכר, למצוא שמחה ואושר בדברים הקטנים והגדולים כאחד, ולהיות ב-א-ה-ב-ה!!!! היקום זימן לי ברוב חסדו מורות דרך-פיות! :)
בקיצור, שלושת השבועות בנמרוד היו אינטנסיביים, עמוקים וחזקים!
כעת אנו בהפוגה מבורכת, והבנות כבר רצות מפעילות אחת לשנייה ועושה רושם שהעצירה והמנוחה הזו יהיו די מעייפים. היה לי פלאשבק לתקופת נערותי כאשר היינו באים לחופשת מולדת בקייץ, היה בנו צורך להספיק כמה שיותר, לראות את אלו שהתגעגענו אליהם ולהשלים כל מיני עשיות ומקומות להיות בהם, וכך רצנו מדבר אחד לשני והיינו בעומס גדול אבל בשמחה והתרגשות גדולים יותר.
ביום חמישי או שישי הבא אנו יוצאות לתחנתנו הבאה - כליל.
שוב אני מוצאת בתוכי את תחושת "חוסר הידיעה", אין לי מושג היכן נתגורר, מה יהיו תנאי המחייה הבאים שלנו, איך יראה היום שלנו ? איך יראה שבוע? אילו אנשים נפגוש? איך נתמודד עם דברים חדשים שאולי יביאו עימם גם קושי? ו....איך הגב שלי יחזיק מעמד ויתפקד, שאלה שעולה וצצה כל יום מחדש.
הגיגיעיה זו שלי מסתיימת כאן להפעם, תודה למי שקורא (האם מישהו בכלל קורא??? יש שם מישהו???)
ויאללה ביי
יעל
התחושה היתה מעניינת, מצד אחד קשה היה לעזוב מקום קסום זה ומהעבר השני צצה לה התרגשות לחזור הביתה ואילו אצל גילי - בעיקר לחזור לעומר שלה שדרך אגב לאחר הגיענו פצחה "בברוגז" סוער קוצף שרק לאחר התרפסות ונסיונות פיוס ארוכים במשך שעות הסכימה להתרצות והצטרפה לגילי למיטה וזנחה לחלוטין את הכעס ונשכבה צמוד צמוד לאהובתה גילי ולא משה ממנה כל הלילה.
איך אני מסכמת 3 שבועות אלו? אני אפילו לא יודעת היכן להתחיל. כל כך עמוס בחוויות אינסופיות, כל כך אינטנסיבי, כל כך חזק ועמוק שאני בתחושת "איבוד" בתוך כל זה ומתקשה להכיל הכל! בית ספר של החיים שהתקיים בכל רגע ורגע, לבש ופשט צורות ללא הרף, הביא עימו התמודדויות לא תמיד פשוטות,סיפק אין סוף התרגשויות ושמחה, מפגשים רבים עם אנשים מקסימים ומיוחדים ותחושה של - המון אהבה שאנו חשות בפנים בתוכנו ומקבלות מבחוץ.
גיליתי למשל שכאשר אני מוכנה להניח ל -ישן מיד מתפנה לי כוח ועניין להתמודד עם החדש והלא מוכר. עד עכשיו אני לא מבינה אייך הצלחתי להתגבר ולישון בקצה שום מקום, במקום גדול וחשוך, עם סביבה שאינה מוכרת לי, לבד לבד!!! איך נשארתי להתמודד עם הפחדים שלי ולא ברחתי, ואני חייבת להודות שהיה לי מפחיד, אולי בהמשך פחות, אולי...
דבר נוסף שהיה לי חזק וגיליתי שהיה לי קשה להיפרד ממנו היה לנשום בתוך החוויה של אני בקצה העולם מנותקת מכל הארץ שממשיכה להתקיים אי שם למטה, מהניתוק הטוטאלי , מהבידוד ומהתחושה של שקט נצחי ואוויר צלול צלול. אהבתי שאין סביבי חיים מהסוג של : מכוניות, חנויות, הרבה אנשים, כבישים ורמזורים,ולחץ..אהבתי את תחושת הניתוק מהזמן ואת הניתוק בעיקר , מכיון שמשהו בניתוק הזה פינה מקום ואיפשר לדברים אחרים לתפוס נפח.
והדבר (ה- בהא הידיעה) הגדול שבורכתי שיהיה חלק מחיי הינו שלושת הבנות ה..... אין מילים שיוכלו לתאר את שלושת היישויות המיוחדות, יחודיות והמדהימות!!!! הנוכחות שלהן מאפשרת לי להרגיש את החיים במלוא עומקם על גופי ובתוך נישמתי! החוכמה שכל אחת מהן מביאה עימה, ההקשבה במובן העמוק ביותר לחיים שלהן, היכולת לראות דברים נסתרים מהעיין ומהלב, היכולת לקבל את החיים כפי שהם ולזרום איתם ולא להיבהל מהחדש והלא מוכר, למצוא שמחה ואושר בדברים הקטנים והגדולים כאחד, ולהיות ב-א-ה-ב-ה!!!! היקום זימן לי ברוב חסדו מורות דרך-פיות! :)
בקיצור, שלושת השבועות בנמרוד היו אינטנסיביים, עמוקים וחזקים!
כעת אנו בהפוגה מבורכת, והבנות כבר רצות מפעילות אחת לשנייה ועושה רושם שהעצירה והמנוחה הזו יהיו די מעייפים. היה לי פלאשבק לתקופת נערותי כאשר היינו באים לחופשת מולדת בקייץ, היה בנו צורך להספיק כמה שיותר, לראות את אלו שהתגעגענו אליהם ולהשלים כל מיני עשיות ומקומות להיות בהם, וכך רצנו מדבר אחד לשני והיינו בעומס גדול אבל בשמחה והתרגשות גדולים יותר.
ביום חמישי או שישי הבא אנו יוצאות לתחנתנו הבאה - כליל.
שוב אני מוצאת בתוכי את תחושת "חוסר הידיעה", אין לי מושג היכן נתגורר, מה יהיו תנאי המחייה הבאים שלנו, איך יראה היום שלנו ? איך יראה שבוע? אילו אנשים נפגוש? איך נתמודד עם דברים חדשים שאולי יביאו עימם גם קושי? ו....איך הגב שלי יחזיק מעמד ויתפקד, שאלה שעולה וצצה כל יום מחדש.
הגיגיעיה זו שלי מסתיימת כאן להפעם, תודה למי שקורא (האם מישהו בכלל קורא??? יש שם מישהו???)
ויאללה ביי
יעל
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה