שקיעת-סוף- יום


בקצה המבנה, צמוד לחללי הריקוד, נמצאים 4 חדרי בוץ קטנים שהינם כרגע לשימוש המתנדבים במקום או ליתר דיוק מתנדבות.אנו משתכנות בשני חדרים צמודים אך נפרדים ובחדר האחרון גרה כרמית.כרמית הגיעה לכאן 3 שבועות לפנינו והינה בסידור כלשהו של מגורים בתמורה להתנדבות בתנאים שונים משלנו.ממש כייף לנו שהיא איתנו, ישנם ימים שאנו עובדות ביחד איתה, ארוחות ערב משותפות, פרטנרית למדורה וחברה מאוד מעניינת. כרמית למדה מחול אווריר שנה וחצי וברשותה בד לייקרה מיוחד המותאם לכך. היא תלתה אותו באחד הסטודיואים והאושר גדול!!! שי וגילי קיבלו ממנה הכשרה קצרה וכבר שי מרחפת בין שמים לארץ וגילי בצעדי ריקוד בעקבותיה.



שי וגילי עבדו ביחד על מופע ריקוד וריקוד אווירי. בד הלייקרה הנ"ל משמש אותן כמפלט מהשיעמום שהן פוגשות לעיתים בשעות הפנאי - לאחר העבודה וכשאין כאו חברה.השיעמום מוליד יצירתיות מרשימה ומרגשת.



                                            קבלו אותן - צמד האחיות המדהימות לבית הנאור!!!
                                                                  מחיאות כפיים!


"שמלות" - כך נקראות עדניות אלו.(לא ממש הבנתי את ההגיון מאחורי השם..). ראשית אוספים אבנים עגולות בכל מיני גדלים. מנקים את שטח העבודה, סוחבים ומביאים בדליים חול שמערבבים אותו עם מלט לבן ביחס של 1 (מלט) - 3 (חול) ואז מוסיפים מים. מרטיבים את משטח העבודה ואת האבנים ומתחילים לבנות וליצור עדניות יפות כאלו. עבודה פיזית מאומצת אך התוצאה הסופית נותנת סיפוק.




     מכיון שמגיעים לכאן אורחים רבים וקבוצות רבות , על הבית להיות מסודר ויצוגי.
                                 לכן אנו מנקות, שואבות,  שוטפות כילים....
הניקיון הינו גם לקראת/לפני ביקור אבל גם לאחריו ובאופן די קבוע גם אחרי שרקדני הלהקה שרגילים שאין דרישה מהם ושמנקים אחריהם הולכים....



יום עצמאות קשה עבר על כוחותינו! עשינו טעות והצטרפנו אל דודות שלנו לטקס יום העצמאות אלטרניבי ליהודים וערבים. טקס שעמלו וטרחו בו קשות ודאגו שלא יהיה אפילו אדם אחד שמח ברחבה.אני חשבתי שיעלו וידברו וישתפו את המקומות שבהם היה מפגש אמיתי, את המקומות בהם היתה עשייה משותפת ,האמנתי שאם מדברים "טוב" זהמייצר ומזמן "טוב" נוסף = שפע. אבל הבחירה שם היתה למנות את כל החטאים והמעשים הנוראים שלנו כמדינה.אווירת כעס,תסכול,מרד ויאוש היתה נוכחת בעוצמה.....ממש לא מה שהבנות ואני ייחלנו לו ביום זה. בעצם מה הקשר של הצילום הזה לזה? אין ממש קשר - רק שבדרך לירושליים התרחשה לה מאחורי גבנו (במערב, בעוד פנינו היו למזרח) שקיעה מהממת!!! עצרנו בתחנת אוטובוס עמ"נ לצלם את השקיעה. בתחנת היתה האם האתיופית כשעל גבה מסודר וקשור הקטנצ'יק ולידה מוכן לצעידה הבן השני ואילו האבא כבר התחיל לפסוע בשביל אל עבר גשר מעבר מעל הכביש הסואן.אין  לי מושג מה היה הדבר שגרם לו פתאם להאמין שבאנו בשביל לצלם אותם!!! הוא חזר לתחנה - והכל מהול בהמון חיוכים  שלהם אלינו ואנחנו אליהם - אמר לאישתו להוריד את התינוק מהגב, העמיד יפה את הבן השני באופן ייצוגי, סידר וישר את החליפה שלו הלוך וסדר, והסכים! שנצלם אותם!!! מעבר לאי הבנה, מבוכה וצחוק -החלטנו שאכן אנו מצלמות אותם ולא מאכזבות את האב שהיה סופרררר גאה במשפחתו!!!!! על צילום השקיעה כמובן ויתרנו. בעיני - זה יום העצמאות!! היכולת לחבר, לתקשר , לשמוח ולאהוב עם כל קיבוץ הגלויות המדהים שבארצנו!!!!




                                                            מפגש בין הקידמה ליושנה.
                                  דרך אגב מחשב וחול לא כל כך הולכים טוב יחדיו, לא מומלץ.
                                          ביקור ברמת בקע



 איימן במספרה.
איימן רצתה או הסכימה לתסרוקת. דבר שהצריך חפיפה, קומקום מים על המדורה, קצת שמפו ןמרכך, שטיפת השיער בעמידה ליד האוהל המיים ששפכתי על שערה הישר מהקומקום.
המברשת לא נמצאה וכך נותרנו עם מסרק ושיער ארוך ומלא קשרים, משימה שלי אישית נראתה בלתי אפשרית, אבל בזכות ההתמדה וההתמסרות של שי וסוהא לאחר כ חצי שעה סורק כל השיער.



                                                                 והנה התוצאה.....
                                                                      מאחור



                                                                  והיופי מלפנים


היי לכולם!
אני עכשיו בסטודיו של חוות ורטיגו כותבת בבלוג אחרי שמצאתי רגע מנוחה.
החווה כאן זה מקום מהמם! מוחזקת בצורה מסודרת ונקייה, אקולוגית, וכמובן :יש בה המון עיסוק של ריקוד.
קיבלנו שני חדרים קטנטנים עשוים בוץ מול הסטודיו למחול (ישנם 2 סטודיואים).
 אני מרגישה שהתחנה הזאת מביאה לי את האפשרות לחזור לרקוד(גם אם בקטנה) אני רואה חזרות של להקת מחול אמיתית (ומעולה), יש לי סטודיו משלי לאחר -הצהריים ערב ולפעמים לכל היום בשבת, אפילו קיבלתי הצעה להצטרף לחוג ריקוד הפועל כאן. חוץ מהאופציות האלה העבודות כאן מאוד כיפיות (עד עכשיו)! הספקנו בינתיים לנקות ולהבריק חלונות, לשטוף סטודיו של ריקוד.. שניים בעצם, לצבוע גדרות של במבוק בשמן.. ואנחנו כאן רק שלושה ימים. וגם כשבאנו לראות את המקום עצרנו בחנות יד שנייה שבקיבוץ והמוכרת המקסימה הציע לי שאם יש לי זמן פנוי כשנהיה בורטיגו אני יכולה לבוא לעבוד בחנות ובתמורה לקחת בגדים :) אני רציתי לגשת אליה מיד לתאם שעות אחרי שהגענו, אבל אמא אמרה שאולי כדאי לי לחכות שבוע ולהבין את האווירה של המקום ואז לבדוק מתי מתאים לי ,אם מתאים לי.
האמת היא שזו עצה טובה כי עכשיו הכל באמת מאוד עמוס לי וכדאי שאני אחכה עוד קצת לפני שאני אחליט אם בכלל מתאים לי להוסיף עוד משהו לסדר היום.
אתמול כרמית (בחורה שמתנדבת כאן) הביאה בד לייקרה בזמן שרקדתי בסטודיו, ושאלה אם היא יכולה להצטרף אלי לריקוד אווירי, כמובן שאמרתי כן, והיא התחילה להסתובב ולהתלות מהתקרה בעזרת הבד לייקרה. כששי  באה לסטודיו כרמית לימדה אותה כמה תרגילי באוויר, ושי תפסה את זה מיד וגם הסתובבה ונתלתה מהאוויר בחינניות מרובה :)
 עד לכאן בקצרה
גילי. 

4 ימים להגעתנו לורטיגו

ושוב יצאנו לדרך. מפתיע  לגלות שוב את הכוח והאנרגיה שצריך לגייס לפני כל תחנה.כל אחת  והתקוות, הפחדים, ההתרגשות והציפיות שהיא נושאת עימה.הבחירה כל פעם מחדש לצאת אל דרך הלא נודע מביאה איתה בליל של רגשות. ואז.... מגיעות למקום החדש, נבוכות, סקרניות,רוצות לעשות את הפסיעה קדימה אך מוכנות גם לעשות צעד לאחור ולברוח בחזרה אל המוכר, ואין זה משנה אם המוכר הינו דבש או חרא (סליחה) - הוא בטוח. בכל זאת פוסעות קדימה ובליבנו תפילה לקבלת פנים חמה ועוטפת. לעיתים היא אכן כזו ולעיתים אנו נאלצות למצוא את מקומנו, את עצמנו מתוך מרחב והזמן שניתן לנו חופשי. בשלב זה החושים מתחדדים בחוזקה - מנסות לספוג כמה שיותר מהסביב, לחוש את האווירה, לזכור פרטים, לספוג אל תוכנו את כל הסובב אותנו.ואז לאט לאט מתחילות ל נ ש ו ם.ומנקודה זו מתחיל מפגש מסוג אחר, ממקום רגוע ונינוח יותר. חלה התמקמות.דרך העבודה לומדות את המקום ואנשיו, והמקומות כולם , מציעים לנו מפגשים רבים עם מגוון אדיר של אנשים, כל אחד ואחת עם סיפור חייו/ה הייחודי. ואז מגיע השלב שמשום מה תמיד אנו מצפים לו, זהו הרגע שאנו שוב ב -ידוע. מכירות את המקום ,את אורחותיו, את אנשיו וישנה תחושה שאנו חלק, ואנו מתוכו. מדוע תחושה זו נחשקת? מדוע כאן אנו נרגעות, בטוחות ומתרווחות?....זהו גם השלב שבו אנו מרשות לעצמנו להביא את עצמנו לידי ביטוי כי נרכשה תחושת בית, תחושת שייכות.
התמזל מזלנו  להגיע למקום מבורך זה. המקום משופע בתחומי עניין מרתקים ובעיקר באנשים עם לב רחב!!!! התנאים פה נעימים, המקום יפיפה ומוחזק במקצועיות ראוייה להערכה!!!
תודה.